פסק-דין בתיק בג"ץ 9834/01

השופטת ד' ביניש:

           העותרת והמשיב 3 הם בני-זוג נשואים. בעקבות קרע ביחסיהם, נפרדו בני-הזוג ופתחו בהליכים סותרים זה כנגד זו בבית-הדין הרבני ובבית-המשפט לענייני משפחה, כפי שיפורט להלן. העתירה שלפנינו מופנית כנגד פסקי-דין של בית-הדין הרבני הגדול ובית-הדין הרבני האזורי בחיפה, במסגרתם נקבע כי על העותרת והמשיב 3 להתגרש, וכי בית-הדין הרבני מוסמך היה להורות על פירוק-שיתוף בדירותיהם של בני-הזוג. ביום 24.7.02 ניתן בעתירה צו-על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי-הדין האמורים.

עיקרי העובדות

1.        העותרת (להלן גם: "האישה") והמשיב 3 (להלן: "המשיב" או "הבעל") נישאו זה לזו כדת משה וישראל ביום 8.12.75. מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, שהם כיום בגירים. בעקבות משבר ביחסיהם, נפרדו בני-הזוג בסוף שנת 1999, ופתחו בהליכים שונים זה כנגד זו:

           ביום 20.12.99 הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה ליישוב סכסוך, בה ביקשה להפנות אותה ואת המשיב ליחידת הסיוע של בית-המשפט, על-מנת ליישב את הסכסוך שנתגלע ביניהם בדרכי שלום וללא התדיינות משפטית. באותו יום, ה- 20.12.99, הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה, וכרך בה, בין היתר, את מזונות האישה ואת חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בכתב-התביעה, ציין המשיב כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירות הרשומות על-שם בני-הזוג. יצוין כי עם הגשת תביעת הגירושין, ביקש הבעל שלא לשלוח את כתב-התביעה לעותרת ולא לקבוע מועד דיון בתביעה, נוכח הניסיון ליישוב הסכסוך בהסכמה בבית-המשפט לענייני משפחה.

           הצדדים לא הצליחו ליישב את המחלוקות ביניהם באמצעות הסכם. לפיכך, הגישה העותרת ביום 6.2.00 מספר תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה, ובהן תביעה למזונותיה וכן תביעה לנקיטת אמצעים ולשמירת זכויות ממוניות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). במקביל, ביקש המשיב מבית-הדין הרבני האזורי בחיפה לדון בתביעת הגירושין ובסוגיות שנכרכו בה. נתייחס, אפוא, להליכים שהתקיימו בבית-המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן נפרט על ההליכים בבית-הדין הרבני.

2.        אשר להליכים בבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה -  ביום 13.3.00 התקיים בבית-המשפט דיון, בפתחו ביקש בא-כוח העותרת, עו"ד גרובר, כי בית-המשפט יכריע בתביעת האישה למזונותיה. מנגד, טענה באת-כוח המשיב, עו"ד סולן, כי בית-המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעותיה של העותרת, לרבות תביעתה למזונות ולשמירת זכויות ממוניות. זאת, מאחר והמשיב כרך סוגיות אלה בכנות וכדין בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני.

           בהחלטה שניתנה ביום 13.3.00, דחה בית-המשפט לענייני משפחה (השופט י' בן-חמו) את טענת המשיב בדבר העדר סמכותו לדון בתביעותיה של העותרת. בית-המשפט ציין כי העובדה שהמשיב ביקש שלא לקבוע מועד דיון בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני, ואף ביקש שלא לשלוח את כתב-התביעה לעותרת, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על חוסר כנות בהגשת תביעת הגירושין. הטעם לעמדה זו הובהר על-ידי בית-המשפט בזו הלשון:

"כידוע, בסכסוך בין בני-זוג מעורבות רגשות, ולעיתים גם בן זוג שיש לו את כל הסיבות שבעולם לתבוע גירושים ויש בידו את העילות לכך ותביעתו כנה, למרות זאת יבקש לנסות ולפתור את הסכסוך באופן אחר ואפילו במסגרת של גישור שתוצאתו יכולה להיות אפילו שלום בית. בכך לא ניתן לטעון כלפי אותו בן-זוג שתביעתו אינה כנה.

גם הבקשה שלא לשלוח את התביעה שכנגד מתוך הנחה שיש סיכוי להגיע להבנה ומתוך הנחה שעצם משלוח התביעה יכול לפגוע בסיכוי לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, אין בה כדי להצביע על חוסר כנות. ולפיכך בסוג כזה של תביעה יכול בית הדין הרבני לקנות סמכות בהנחה שהתביעה אכן ביקשה לכרוך, והכריכה אכן נעשתה כדין על-פי המבחנים המקובלים".

           עם זאת, בית-המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי על המשיב הטוען כנגד סמכותו של בית-המשפט, להוכיח כי תביעתו בבית-הדין הרבני הוגשה בטרם הגישה העותרת את תביעתה לבית-המשפט לענייני משפחה. בעניין זה, סבר בית-המשפט כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו. וכך נימק בית-המשפט את גישתו:

"האישה (העותרת) פנתה לבית-המשפט ביום 20.12.99 (בבקשה ליישוב סכסוך- ד.ב), כאשר הנתבע (המשיב) פנה לבית-הדין באותו יום 20.12.99...במצב דברים זה, אם תביעה ליישוב סכסוך מהווה תביעה בנושא שהבעל ביקש לכרוך, כי אז ניתן לומר שהבעל לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הקדים ופנה לבית-הדין, ולפיכך טענתו לחוסר סמכות תידחה.

לשאלה אם תביעה ליישוב סכסוך מהווה תביעה בנושאים שהבעל ביקש לכרוך, ניתנה תשובה מפורטת וברורה על-ידי המחוקק בתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי כדלקמן: '...(ג) הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר שביניהם כבני-זוג'. תקנה 258ז(1)-(3) עוסקת בסעדים שעניינם תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי ופירוק שיתוף, תובענה למזונות וכן תובענה בעניין קטין.

כיוון שכך, אני קובע כי הנתבע (הבעל) לא עמד בנטל ולא הצליח להוכיח כי הקדים ופנה לבית-הדין. לפיכך, בקשתו למחיקה מחוסר סמכות נדחית בזה. ההחלטה אם וכמה לפסוק מזונות זמניים תינתן בנפרד ותשלח לצדדים".

           ביום 16.3.00 ניתנה החלטה נוספת, בה ציין בית-המשפט לענייני משפחה כי: "בתום הדיון שנערך בין הצדדים ביום 13.3.00 ניתנה החלטה לגבי טענת חוסר הסמכות. קבעתי שבית-משפט זה מוסמך לדון בענין המזונות, וכעת נותר לקבוע את סכום המזונות". בהחלטתו, קבע בית-המשפט, בין היתר, כי על המשיב לשלם לעותרת מזונות זמניים בסך 2500 ש"ח.

           ביום 30.4.00 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית-המשפט לענייני משפחה. בין היתר, טען המשיב כי תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), עליה ביסס בית-המשפט לענייני משפחה את החלטתו מיום 13.3.00, הותקנה תוך חריגה מסמכות ולפיכך בטלה. בהתחשב בכך, ביקש המשיב מבית-המשפט המחוזי לקבוע כי סמכות הדיון בנוגע למזונות העותרת ולחלוקת הרכוש בין בני-הזוג נתונה לבית-הדין הרבני. אלא שביום 18.5.00, ביקש המשיב לחזור בו מבקשת רשות הערעור שהגיש, ובית-המשפט המחוזי הורה על מחיקתה.

           בחלוף כחודש ימים, הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף בנוגע לשתי הדירות הרשומות על-שם בני-הזוג: האחת - דירה ברחוב בייליס-מנחם בחיפה ששימשה למגוריהם המשותפים של הצדדים, הרשומה על-שם שניהם בחלקים שווים; והשניה - דירה ברחוב שלומציון בחיפה, ששני-שלישים ממנה רשומים על-שם העותרת והשליש הנותר רשום על-שם המשיב. בתביעתו האמורה, ביקש הבעל כי שתי הדירות תימכרנה למרבה במחיר, והתמורה תחולק בחלקים שווים בין הצדדים. כן ציין המשיב כי "בדיון בבית המשפט הנכבד מתאריך 13.3.00 הוקנתה, לבקשת הנתבעת (העותרת) לבית משפט זה, הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה". יודגש כי תביעתו של המשיב לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה הוגשה על-ידו ביום 27.6.00 - כחצי שנה לאחר שכרך את חלוקת הרכוש בתביעת הגירושין בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה.

           ביום 11.10.00 הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה כתב-תביעה נוסף, וציין כי הוא מוגש "כהמשך לתביעה לפירוק שיתוף". בתביעתו, ביקש המשיב לחייב את העותרת לשלם לו מדי חודש מחצית דמי השכירות עבור הדירה ברח' ביליס-מנחם בחיפה, הרשומה על-שם שני בני-הזוג בחלקים שווים, נוכח שימושה הבלעדי של העותרת בדירה. יצוין כי מהחומר שהובא לעיוננו על-ידי הצדדים, עולה כי בית-המשפט לענייני משפחה לא קיים עד כה דיון בענייני הרכוש של בני-הזוג.  

3.        אשר להליכים בבית-הדין הרבני - ביום 4.5.00 שלחה העותרת הודעה לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיה בית-המשפט לענייני משפחה החליט כי בסמכותו לדון בתביעותיה. לפיכך, ציינה העותרת בהודעתה כי: "כל שנותר לדיון בפני בית הדין הוא תביעת הבעל לגירושין בלבד, ולא בכרוך בה".